ספרם של אידה ויוסף קפלן  / יוסי נמרי
ספרם של הוריו: ספר חובה לקריאה!

אידה ויוסף קפלן, "עד יום כיפורים זה", בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ו

דברי הפתיחה:
"בדפי ספר זה מקופלים חייה וגורלה של משפחת לוחמים, של אם ואב ובנם-יחידם, משחר ילדותם ועד לימי חירוף נפשם בלחימה על כבוד ישראל וקיומו החופשי במולדתו".

דברי הסיום:
"על רמת הגולן, מול החרמון הלבן, נסענו לחפש את עקבות בננו. מצאנו חומה, והיא כולה בזלת. את עקבות בננו לא מצאנו. אמרו חברים: פה נתן נפגע. ולבותינו נקרעים מצער. בדיו שחורה, על אבן בזלת, מול החרמון הלבן כתבנו: "פה נפל בננו היחיד נתן". לפתע השחיר הכל. גם השלג על החרמון."

סיפור יהודי ישראלי  / יוסי נמרי
לא הכרתי אישית את נתן אך חיינו נפגשו בצמתים שונים.
אביו יוסף קפלן היה מתקן אופניים ידוע בקריות וידיד קרוב של אבי יעקב נמרי.
נפגשנו כמעט כל קיץ בחוף "גליה" בקרית ים, בניהולו של אבי, וכשהיה פנצ'ר באופניים היינו באים לתקן אצל קפלן שהיה איש יפה, גבוה, חייכן ומסביר פנים.
בתחילת שנות השבעים למדתי כמו נתן באוניברסיטת חיפה אך בחוגים שונים.
במלחמת יום כיפור שרתנו באותה חטיבה בגולן, חטיבת 679 בפיקודו של המח"ט אורי אור.
הייתי חובש בחטיבה בגדוד 57.
הידיעה הנוראה על נפילת נתן זעזעה את הורי ואותי. פגשנו את הוריו של נתן בעצרת יום השואה והגבורה בלוחמי הגיטאות. אבי ואבא של נתן התחבקו ממושכות.
השתתפתי בעצרת הזכרון באוניברסיטת חיפה לנופלים במלחמה. כאשר אמו אידה נשאה את דבריה לא יכולנו לנשום. זבוב לא זז. האשה הקטנה הזו היתה כל כך גדולה וגיבורה, שהותירה את כלנו משתאים ודומעים.
בשנת 1989 הגעתי לבית יד לבנים בקרית מוצקין עם קבוצת שורשים- ילדים בני 16-17 מארה"ב וישראל שערכו סיור של חודש בישראל. אחרי הפתיחה התחלקנו לקבוצות קטנות: כל קבוצה ישבה עם משפחה שכולה לשמוע את סיפורם. ישבנו עם אידה ויוסף קפלן.
ההורים השכולים והגיבורים האלה סיפרו על חייהם וקרבנם והרחיבו לספר על נתן יחידם-יקירם.
בסיום הפגישה ניגש אחד המשתתפים הישראלים לאבא של נתן חיבקו ובכה בזרועותיו.
הילד הוא יובל שם טוב הידוע כיום כיובל המבולבל.
בשנת 2001 השתתפתי בטכס יום הזכרון באוניברסיטת חיפה ומשך כל הטכס חשבתי על גורלם הכואב של נתן והוריו. בסיום כתבתי עליהם והכתבה פורסמה בעיתון הסטודנטים "פסק זמן". ימים ספורים אחר כך הבאתי העתק לאבא יוסף. הוא אירחני בביתו. האמא אידה כבר היתה במוסד סיעודי ויוסף היה כל כך בודד ועצוב. הוא הראה לי את חדרו של נתן ואת החולצה החדשה שקנה לו זמן קצר לפני נפילתו. היה זה ביקור קשה וזו היתה פגישתנו האחרונה.
אני זוכר את נתן והוריו כאנשים שנתנו הכל למען המדינה. הלוואי שנהיה ראויים לקרבנם.