דברי המח"ט אורי אור על נתן והוריו
/ יוסי נמרי
"נתן קפלן גר בקרית מוצקין.בשעות הבוקר של ערב יום הכיפורים קנה פרחים וכתב "להורים היקרים,בברכת גמר חתימה טובה".
נתן,בן יחיד להוריו ניצולי שואה שברחו מהגיטו, לחמו עם הפרטיזנים והגיעו ארצה.אביו, יוסף,, הספיק להלחם במלחמת השחרור. כבן יחיד שירת נתן בסדיר כקשר במפקדת חטיבה. במלואים הוצב רב"ט נתן קפלן להיות קשר מח"ט.
לאחר שירותו הצבאי למד נתן לתואר ראשון כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. בסיימו את לימודיו התקבל לעבודה בלשכת המסחר והתעשיה בחיפה.נקבע לו תאריך לתחילת העבודה - 20 באוקטובר 1973.לאחר הסעודה המפסקת והדלקת נר זיכרון לקחו האב והבן טליתות והלכו לבית הכנסת הגדול בקרית מוצקין, לתפילת כל נדרי.
למחרת בבוקר הלך האב לבית הכנסת מבלי להעיר את בנו. הוא רצה שיאריך בשנתו וכך יקצר את שעות הצום. נתן הופיע לאזכרת נשמות. האב העיר לו ברוח טובה," הרי אינך יתום, אינך צריך להישאר באזכרת נשמות..."
כאשר חזרו לביתם בצהרים שקעו כל בני הבית בקריאה, כל אחד בחדרו. ולפתע, אזעקה הקפיצה את כולם. נתן צעק,"מלחמה!" ופתח את מקלט הרדיו. כל בני המשפחה שמעו על תקיפת הסורים והמצרים, שהחלה ברמת הגולן ובסיני.
נתן לבש את מדיו וענד את הדיסקיות. בהיותו ראש חוליה, הוא קיבל הודעה בטלפון לאסוף את האנשים אצלו בבית. הוא טלפן לבעלי הטלפונים, ונסע במכוניתו לאלה שלא היו להם טלפונים, כדי להביאם לביתו. כולם ישבו וחיכו בביתו של קפלן. ההורים הגישו כיבוד קל, אך ההמתנה היתה קשה. מהרדיו לא נשמעה שום ידיעה,למעט הידיעה הכללית על המתקפה ברמה ובסיני.
בשמונה בערב הגיע הרכב שיוביל את המגויסים לחטיבה. נתן עלה אחרון לרכב, לאחר שחיבק ונישק את הוריו."שמור על עצמך, אנחנו רק שלוש נפשות!"קרא האב לבנו, בעלותו אל הרכב.
"אבא,שמור על אמא,אני אשמור על עצמי", ענה נתן, והרכב יצא לדרכו. (עמ' 55-56)
ברקו, קצין האג"ם שלח את קפלן, הקשר שלי,לחפש אותי בין הטנקים המצטיידים, משימה לא פשוטה בעלטה הגדולה שעטפה את החטיבה. כאשר זיהה אותי, התקרב, התמתח והציג את עצמו:"אני הקשר שלך, שמי נתן קפלן, בצבא קוראים לי קפלן, עכשיו הגעתי מהבית, וברקו מבקש שתגיע לקשר כדי להתעדכן". לחצתי את ידו של קפלן תוך כדי הליכה ושאלתי על נסיונו מהצבא הסדיר בקשר מח"ט, כיוון שאנחנו הולכים עכשיו יחד להיות הרבה זמן. הרגשתי תוך כדי שיחה שיש על מי לסמוך. (עמ' 62)
קפלן, הקשר שלנו, ודובא קצין הקשר עשו מאמץ עילאי להקים את הרשתות הגדודיות, לסייע לכוחות הבודדים לחבור לגדודים, ומדי פעם לנסות ולהאזין לרשתות שכנות כדי לשמוע מה קורה.(עמ' 84)
קפלן העביר לי מימיה. התבוננתי בכל אנשי הזחל"ם. כלנו היינו שחורים מפיח ואבק שחור. שטפתי קצת את הפנים, שתיתי כמה לגימות והחזרתי את המימיה לידיו של קפלן.( עמ' 103)
קפלן קטע את הרהורי, לא במילים,כי אם בהושטת כוס קפה שחור שהכין בפרימוס הטנקיסטים שהיה בערכת הזחל"ם.בידו השניה היתה מציה ממנות הקרב ועליה פרוס קציץ בשר ("לוף").זה היה האוכל הראשון שהכנסתי לפי מאז הודיעו בשבת בצהרים שהסורים פתחו באש.
הרגשתי שקפלן רוצה לדבר, אך חושש שאני רוצה להיות עם עצמי בשקט. חייכתי אליו, הודיתי על הקפה והאוכל,ושאלתי האם סיימו לטפל בזחל"ם בזמן שהסתובבתי בין החיילים.קפלן השיב בחיוב: הזחל"ם תודלק, והושלמה התחמושת שלא הספקנו לקחת כשיצאנו. הוא החליף שני מכשירי קשר והשאיר לו שניים ברזרבה. שאלתיו על משפחתו והושטתי לו את הספל בבקשה לעוד קפה. אז למדתי שהוא בן יחיד להורים ניצולי שואה. בשירות סדיר היה קשר במפקדת חטיבת הגולן. הוא הרגיע את הוריו, שבמילואים, לשרת בזחל הפיקוד עם מח"ט, זה לא מסוכן. ואז חייך ופלט "אם הורי היו יודעים היכן הייתי היום אתך בזחל"ם..." התחלתי לחבב אותו. כבר במשך היום ראיתי כיצד פעל בשקט תוך כדי ההפגזות ותנועה בשטח נוראי, החליף את רשתות הקשר ללא הפסקה בהתאם לבקשותי, מגדוד לגדוד,לחטיבה, הלוך וחזור. "תנוח" אמרתי, "יש לנו מחר יום קשה נוסף"."אני אתך" ענה והכין לברקו קפה ופרוסת לוף על מציה.(עמ' 112)
...ישבנו על הכורסה בביתם של אידה ויוסף קפלן.דירה צנועה וחמה.שניהם הביטו בי וביקשו רק דבר אחד:"ספר, ספר לנו עוד על נתן שלנו".ואני לא הפסקתי לדבר, וסיפרתי להם את הכל בפרטי פרטים: איך זרק את הסרבלים חסיני האש לזחל"ם, כאשר יצאנו והתלבשנו תוך כדי תנועה, כיצד דאג לקשר החטיבתי יום ולילה, הויכוח האם החייל הסורי שעמד מולנו חמוש או לא,לפני שנורה,הקפה של הלילה שהיינו שותים יחד. סיפרתי להם שתוך כדי קרב הוא סיפר לנו שהוא בן יחיד ועשה זאת בחיוך של שמחה,על כך שלמרות היותו בן יחיד הוא זוכה להילחם.
יוסף קפלן איבד אשה ותינוק שנרצחו על ידי הנאצים בפולין בתחילת מלחמת העולם. הוא הצליח לברוח ליערות, הצתרף לפרטיזנים ושם הכיר את אידה.הם נלחמו יחד עד סוף המלחמה ובשנת 1945 עלו לארץ והקימו את ביתם.יוסף עוד הספיק להלחם במלחמת השחרור, ברמת יוחנן ועכו. את כל זה סיפרו לי שניהם בקול חנוק, לאחר ששמעו אותי.
כמה סבל יכול בן תמותה לשאת. חשבתי בשקט. מה שהאנשים האלה עברו בשואה ובמלחמה...מלחמתנו הקשה בגולן היא כקרב אחד להם. אין להשוותה לסיפורו של יוסף בגיטו, שהנאצים רוצחים את כל יושביו, ולאחר מכן בין פרטיזנים שרבים מהם שונאי יהודים.
לא יכולתי לעוזבם. הם אחזו בי רק שאשב, אספר ואשמע, והחשוב- שאהיה איתם יחד. הבטחתי שזה רק ביקורי הראשון והקשר אתם יהיה לתמיד.הם חיבקו אותיי בחום ונותרו לבדם.
הנסיעה מקרית צוצקין לטבעון היתה קצרה. כמעט לא דיברנו. היינו כלנו תחת העוצמה הריגשית של הביקור." (עמ'216-217 מתוך הספר: אורי אור, אלה האחים שלי,(ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 2003)